![]() |
![]() |
![]() ![]() |
ירוחם שגיא (ברוכי) |
![]() בני בכורי, ירוחם, נולד ביום ט' באייר תשל"א (3.5.1972) בפתח-תקוה ולמד במסגרות חרדיות. בהיותו בן 8 עברנו לאשדוד ובהיותו בן 12 העתקנו מגורינו לגוש עציון. 5 שנים גרנו באלון-שבות בטרם עברנו לאפרת, בה אנו גרים עד היום. במלאת לירוחם ח"י שנים המיר, על דעתו, את המסגרות ועבר מישיבת פוניבז' בבני-ברק לישיבת "עוד יוסף חי" בשכם (ולמגורי בחורי הישיבה ביצהר). ירוחם היה "תולעת ספרים" ורחב ידע והתייסר על כי הסקרנות גוררת אותו לשקוע בספרי היסטוריה ומדע ואינו משקיע את כל ישותו בלימוד תורה. ירוחם הקפיד על מצווה קלה כחמורה. בלימוד התורה, בקיום מצוותיה וביישוב ארץ ישראל ראה את המטרות הנשגבות ביותר ובהן דבק. מתוך רגישות למצוקות הזולת הִרבה במעשי חסד מופלאים ובענוותנותו הרבה לא סיפר על כך לאיש. את מעשי החסד עשה במסירות נפש, בתכלית השלמות. כך עזר, במשך שנתיים, לנכה צה"ל, תלמיד "כולל", להכשיר את ביתו לפסח. בתום כל יום עבודה יצא לטייל עם ילדי המשפחה כדי שעקרת הבית תוכל לנוח... כך אימץ קשישה ערירית במשך שנים. כך טיפל, יום יום, במשך חודשים ארוכים, בילדיו הרכים של חייל בעל משפחה, ששירת בשירות סדיר, וכך טיפל, לאורך שלוש שנים, בתינוקת שנולדה בעת שאביה היה במאסר, עד לשחרורו. ![]() ירוחם החברותי ואוהב הילדים היה מסור מאוד למשפחתו. כשהגיע עייף מהישיבה או מהצבא, בעודו על מפתן הבית שאל במה יוכל לעזור, ורק לאחר שלחצנו עליו, נעתר לנו והסכים להתרענן ולנוח תחילה.
ביום גבורת תל-חי, י"א באדר, תשנ"ד, איבדתי את בני בכורי. ירוחם שם קץ לחייו. מאז אני שואלת את עצמי יום יום מדוע בני אהובי, בן עשרים ושתיים (ועשרה חודשים), משוש חיי, בחר במוות, והרי היה בחור שמח ובעיקר משמח, יפה, חכם, ואהוב על כל חבריו.
בהיותו קל קולמוס, נטל ירוחם את נשקו האישי - נייר ועט - ויצא דרוך לשדה הקרב. הוא חקר, תיחקר, עקב ורשם יומן אירועים המתאר את חוסר המעש העקבי של צה"ל במקרי גנבות והצתות רכוש יהודי, ידויי אבנים, מטילי ברזל ובקבוקי תבערה בדרכים והתנכלויות בתוך הישובים. היומן הופיע, ככתבו וכלשונו, בספרו של עורך-הדין אליקים העצני "צבא באזיקים". במקביל החל ירוחם באיסוף תלונות תושבים על התעמרות שוטרי משטרת שכם והריץ מכתבים אל אנשי כנסת, שרים, משרדי ממשלה, המחלקה לחקירות שוטרים, לשכת מבקרת המדינה ואף אל הארגונים לשמירת זכויות האזרח. מידע שוטף הזרים אל העיתונות. בתגובה על פעילותו, התמקדה המשטרה בו וחֶבֶל הרדיפות וההתעללויות הלך והתהדק סביב צווארו. ניידות משטרה הופיעו ביצהר, בתדירות גבוהה, גם בעת חופשותיו מהצבא. בכל הופעה כזו נאלץ ירוחם להימלט, ואכן הוא היה המבוקש הממוקד. ירוחם לא נכנע. הוא המשיך לדבוק בפועלו ועמד באומץ, בשמו המלא, מאחורי כל כתיבה. התחננו בפניו שינטוש את המערכה וישוב הביתה, אך הוא היה נחוש: "איש לא יעשה זאת במקומי. אין זו מלחמה אישית נגדי. זוהי מלחמה נגד הישוב היהודי באזור שכם, נגד הצַו האלוקי לאברהם ולזרעו: "לך לך אל מקום שכם"." ירוחם לא נטש את שדה המערכה גם בעת שירותו הצבאי.
בערב אמר לי שהוא חושש שלא יחזיק מעמד. לראשונה הבחנתי בסדקים בחומתו ושבירה בקולו. התחננתי בפניו שבמשפט, בעוד יומיים, למען אמא ולמענה בלבד, יעסוק אך ורק בזיכוי עצמו ולא בפעילות לאומית. ירוחם נותר בדעתו שעל המשפט לשאת אופי עקרוני: "אמא, זו אינה מלחמה פרטית שלי, זוהי מלחמה בעם ישראל ובאלוקיו, מלחמה בזכות עם ישראל על ארצו, זוהי מכירת יוסף!" אלו היו המלים האחרונות ששמעתי מפי בני. למחרת קצין העיר וצוותו הביאו אל ביתי את בשורת איוב. בני נמצא בחדרו ללא רוח חיים כשתת-מקלע עוזי בידו. הם לא ידעו שבני נפל, בגבורה, בשדה הקרב.
נעמי ברוכי (אפרת)
|