אוריאל ליברנט

דברי הספד שאמר הרב שלמה ריסקין, רב הישוב אפרת:

אוריאל פרץ בן אהרן ויהודית (ג'וני) ליברנט. "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם." כתוב בזוהר הקדוש שהקב"ה מחפש בגן שלו, מחפש את הפירות הכי מבושמים - הכי טובים - קוטף אותם ומעלה אותם אליו, השמימה. ואנחנו למטה בועטים, צורחים, "רזי לי רזי לי", למה למה! והתשובה היא שמיים שקטים, שמיים קודרים. אבל אנחנו גם אומרים: "אשרי העם שככה לו." ואני הבנתי אתמול מה פירוש "אשרי העם שככה לו."

כששמעתי את הבשורה הרעה, מיהרתי לבית, דיברתי עם אהרן. הוא דיבר על המסירות של בנו, על אהבת התורה של בנו, עד כמה שאוריאל היה ותרן, עד כמה שאוריאל היה שתקן, עד כמה שאוריאל לא היה מטיל ביקורת על שום דבר, עד כמה שהוא אהב ללמוד. שהייתה אמורה להיות לו רגילה אח"כ, והוא ביקש רשות לא לחזור לבית אלא לחזור לישיבה וללמוד.

אחרי כן טילפנתי לג'וני. היא שאלה אותי על ההלכות והסברתי לה שבין המוות לקבורה אסור לעשות מצוות: אין ברכות, אין ברכת המזון, אין נטילת הידיים עם ברכה, אין תפילה. הסברתי לה גם מה ששמעתי ממורי ורבי הרב סולוביצ'יק זצ"ל: שהקב"ה נותן לאבל אפשרות לכעוס עליו, לא לעשות מצוות, אפילו במפגיע. וג'וני אמרה לי: "זאת לא ההרגשה שלי הרב. היתה לי מתנת א-ל כל-כך טובה, גם זו לטובה." נזכרתי באותו רגע בסיפור המפורסם של רבי מאיר וברוריה, כאשר ברוריה אשתו הייתה צריכה לספר לו על שני הבנים שנפטרו. היא סיפרה לו "היו לי שני קישוטים מאוד יקרים, פיקדון, ועכשיו המפקיד ביקש אותם חזרה ואני לא רוצה לתת." ור' מאיר הסביר עד כמה שצריכים להחזיר. וכך הבנתי בדברי ג'וני "אשרי העם שככה לו."

אני מאמין שאנחנו לומדים גם מהילדים שלנו. ונראה לי שאהרן וג'וני, ואחים, אחיות, סבתות, כולם למדו מאוריאל - "כמים הפנים לפנים." והוא הכין אותם והכשיר אותם עם השקט שלו, עם הרצון לקיים את התפקיד שלו, עם החיוך שלו, עם האהבה שלו, עם הוותרנות שלו, עם חוסר הבכיינות שלו. הוא לימד והכשיר ומלמד ומכשיר.

כי עכשיו, בישיבה של מעלה, הוא יעשה מה שהוא אהב יותר מהכל, והוא אהב את כל חלקי החיים. החיוך יהיה חיוך נצחי. והתורה, שהוא כל כך רצה ללמוד אותה, תהיה מליצת יושר לכולנו ובעזרת ה' יתברך הוא ילמד אותנו איך לקבל, איך לאהוב בלי סוף, איך לנסות לקיים את התפקיד שלנו.

יהי רצון שזכרו יהיה ברוך לעולמי עולמים.

חזרה לדף הראשי