ההספד שנשא עמיחי, בנה של דבורה:

אמא, כל אחד צריך לתת את חלקו במאבק. המאבק לבירור זהותו של עמנו.

את, היום נתת את כולך, את הכל, את המקסימום, במלוא מובן המילה. הלכת על כל הקופה. ואם יגידו שזה לא היה מרצונך – אין לי ספק שאם היית יודעת איך את קידמת אותנו, את כולם, הצעדת אותנו עוד שלב בדרך לאידיאל.

לאט לאט, בייסורים קשים, בכאבים עצומים, בסוף נגיע. אנחנו לקראת הסוף, צירי לידה אחרונים, לכן זה כל-כך קשה. אני מבקש מהציבור להתאזר בעוד קצת סבלנות...

ישנו איזה קודקוד אחד. יש לו הרבה יכולת אבל הוא לא מספיק מנצל אותה ובגלל שהוא לא מספיק מנצל אותה, אנחנו פה היום. הקודקוד הזה הוא – אני!

אני יודע שמבחינתי מה שצריך לעשות במצב המסובך הזה זה לשבת וללמוד, להעמיק, לברר את זהותנו העצמית, מי אנחנו, מה אנחנו שווים. אבל לא הפנמתי את גודל האחריות המוטלת עלינו. אני לומד עכשיו בישיבה – ולא ישבתי ברצינות הראויה, חיפפתי, ביזבזתי זמן יקר ועכשיו אני אשב ואלמד יותר ברצינות. אני מבקש מכל הציבור לנסות לברר עוד קצת, להעמיק, לחשוב. זה זמן של חשבון נפש!

בדיוק אתמול כששמענו שאח של אברך מישיבתנו נרצח ליד עפרה אמרתי שזה נפל דווקא עליו כי הוא חזק, הוא יתגבר, הוא יכול! אז כנראה שגם אני חזק, גם אבא, שלמה, נסיה ואלירז. אנחנו חזקים ונתגבר.

וכנראה שגם עם ישראל חזק והוא יתגבר.