עמיקם עמיאור

כשאדם מת, נפגשים יחד כל האנשים שהיו שותפים בחייו. האנשים שהשפיעו והאנשים שהושפעו. כשאנחנו עומדים פה הערב ואומרים את השם עמיקם, אנו כבר יודעים שלפני כל האנשים עולה דמות, אך לאו דווקא זהה. לעמיקם בחייו הקצרים, הייתה הזכות להיות חלק מחברות רבות - ושונות. בכל חברה שבה היה, ידע לגעת באנשים ולכוונם בצורה היפה והמיוחדת שלו לערכים ולאמת. לאור הדמות הישנה-חדשה של עמיקם העולה כאן לנגד עינינו הערב, נתקשינו לסכם את חייו, ולכן מצאנו לנכון לשתף פה את כולם: את משפחתו, חבריו מהרובע, כפר חב"ד, קשת ומהצבא על מנת שנקבל את דמותו האמיתית והשלמה. מה שאנו יודעים לבטח שבכל הדמויות שיעלו לנגד עיניכם, עולה עמיקם בחיוך רחב ובשמחת חיים שאין לה שובע. כשאנחנו באים פה הערב בכאב רב לספר על עמיקם, על חייו, חלומותיו, אהבותיו, חשוב לנו בעיקר לספר על עמיקם כחבר - חבר שלנו, ולומר שאנו שמחים וגאים שנפלה בידינו הזכות להיות חלק מ-21 שנותיו.

הגעה לאפרת
אז עמדנו שם, בגפן, כמה חבר'ה, ופתאום משאית נעצרת - ומכונית. מתוכה יוצאים אבא, אמא, כמה בנים ואחות. ואחד מאיתנו אומר: "בואו ניגש, נציג את עצמינו." אך אנחנו עומדים במקום ומתביישים. ואז השני אומר: "חבר'ה, לא צריך, אחד מהם מתקרב." ובלחץ אנחנו שואלים: "מה נשאל אותו, מה נגיד?" והוא, מגיע ושואל: "מי אתם? איך קוראים לכם?" "איזה אומץ!" אנחנו חושבים, "אולי נזמין אותו..." אנחנו מסתכלים, תוקעים מרפקים אחד בשני, ופתאום הוא פותח את הפה: "אולי תיכנסו אליי הביתה, לאכול ספגטי, לטעום קצת מהעוגות והסלטים הטעימים של אמא שלי..." ואנחנו הולכים אחריו מתחלשים: "בואו נשאל מה הם התחביבים שלו, מה הוא עושה, מה הוא אוהב." ואז הוא מסתובב אלינו בחיוך: "חבר'ה, מה אתם אוהבים? מוסיקה? רוצים לצאת לאיזה שהוא מקום?" אנחנו נכנסים הביתה, נדהמים, במקום לקבל אותו, הוא קיבל אותנו!! להווי שלנו נכנסו קצת סיפורי הרובע, סיפורי חזי, סיפורי חנן ועוד קצת סיפורי הרובע. מאותו הרגע הדברים לא נשארו כשהיו. נכנס תוכן חדש ורוח חדשה החלה מפעמת בילדי כיתה ו' באפרת. ואהבנו.

תיכון
אחד מהערכים החשובים שעמיקם האמין בהם: החברות ואחוות רעים. עמיקם חשש וכאב בגלל הריחוק שנכפה עלינו בסוף כיתה ח'. חברים הולכים לכאן, חברים הולכים לשם. "לשמור על קשר" עמיקם חשב, "חייבים לשמור על קשר". ובסוף שבוע, לחזור מהישיבה, לשבת ולספר חוויות כדי שנהיה איתו שם, לשבת ולרצות לשמוע את החוויות שלנו כדי שהוא יהיה איתנו. בדבקותו לימד אותנו להשקיע, חינך אותנו לדרך שבה הוא דגל. הגענו לכפר חב"ד - היינו איתו, הכרנו עמיקם קצת אחר - מצב חדש, כמה אנשים חדשים, סיפורים חדשים ושירים חדשים. למדנו פרק חדש בחיים בזכותו. למדנו כי הריחוק הוא דבר פיזי בלבד. ואהבנו - אהבנו הכל.

קשת
בצפון הגולן הרחק מכאן מצא עמיקם מענה לשאלות, שבהם הוא התחבט באותה תקופה. ככל צעיר העומד לפני גיוס עמד עמיקם בצומת של בחירת הדרך הנכונה בין התרומה למולדת וחינוך רוחני. בהמשך לחינוך מהבית ולדוגמא שראה אצל אחיו הבוגרים, בחר עמיקם בשנת חיזוק והעשרה תורנית במכינה, ואחריה שירות מלא ביחידה קרבית. עמיקם ניצל את השנה הזאת מכל הבחינות. טיולים בצפון שאהב, חיזוק הקשר עם החברים בכיתה ובכלל, ולימוד שגרם לשינוי. הנה עמיקם מגיע יושב עם כמה חבר'ה ומתחיל לדון, לברר, לחשוב ולדבר במושגים חדשים ובעומק! אחד הנושאים המרכזיים והחשובים לעמיקם באותה תקופה הייתה הצבא. כיצד אצליח לשאת את שני הדגלים? נס הדת ונס התרומה למולדת? והוא אכן נשא אותם - ובגאון. זוהי תקופה שתתברר בעתיד כתקופה בעלת משקל ועומק, שבעקבותיה ידע עמיקם שהוא יכול לעבור ולהתגבר על כל מכשול וקושי, בעיקר קשיי הרוח, אותם צופן העתיד. הוא ידע ואנחנו הרגשנו. ואהבנו.

סיני
לעמיקם היו הרבה חלומות. אחד מהחלומות שהצליח להגשים הוא לרדת למדבר, לרדת לסיני, לנשום את האוויר החם. סיני לעמיקם הייתה מעבר למדבר, לחופש - סיני אפשרה לעמיקם לעצור את המרוץ המטורף של החיים ולחשוב. ועמיקם אהב את התחושה, את הזמן והאווירה המתאימה לדיונים, לדיבורים ומחשבות על השקפות, רצונות, חלומות. מסיני עמיקם חזר כל פעם שונה - מהורהר והרבה יותר מאושר. כשעמיקם חזר מסיני הוא סיפר ותיאר את כל החוויות, את האושר שהרגיש שם - עד שהרגשנו שהיינו איתו יחד על הר מול זריחה, שתינו איתו קפה עם בדואי, צללנו איתו, הלכנו יחד יחפים על החוף ודיברנו עד השעות הקטנות של הלילה... כנראה שאתה לומד שם לאהוב דברים יותר, להעריך דברים קצת יותר.

צבא
"זהו" עמיקו אמר, "עוד מעט אני כבר לא אזרח". המסיבה אותה אירגנו הייתה הדרך בה בחרנו להיפרד מתקופה ולהתחיל תקופה. מסיבה עם האנשים הכי טובים, המון חברים, במקום הכי יפה, המנגינות הכי טובות. ולא יכול שלא לראות את ההתרגשות המלווה בחששות מפני העתיד הבלתי ידוע. עמיקם התגייס לגדוד שקד של חטיבת גבעתי. ואנחנו כמו תמיד בעקבות הסיפורים הרגשנו שותפים למסעות, לסחיבת המאג, לאימונים, לשיחות בין החברה בפלוגה. גם אם הגיע לעיתים רחוקות, דאג מיד לראות איפה כולם, לבקר ולשמור באדיקות על הקשר. ידענו כולנו כי עמיקם שירת ב"גדודים", ידענו גם עם הזמן, כי את הקשיים הגדולים ביותר במהלך השירות הצבאי - הן מבחינה נפשית, והן מבחינה רוחנית - עמיקם עבר, ותמיד בגֵו זקוף, כאשר לעולם לא שכח להרים ולהעלות על נס את כל אשר למד וצבר במשך חייו. הכל על פי האמת, הכל על פי הצדק, והכל מתוך שמחה ועושר - רוחני.

סיום
יכלנו לשבת ולספר עוד ועוד, אבל הזמן מתקצר והנפש לא יכולה יותר. עמיקם - קשה לנו להאמין שאנחנו נוכחים כאן היום ומדברים עליך בלשון עבר. קשה לנו להאמין שאתה לא כאן, דווקא אתה מכולנו, המלא תקווה, המלא חלומות, המלא שמחת חיים. דווקא אתה שראית רחוק וידעת לקבוע יעדים ולכבשם. קשה לנו עמיקם, קשה לנו מאוד. אנחנו יושבים וכותבים את המסכת, בוכים-צוחקים, ואתה כאן איתנו עדיין, כל כך חי, כל כך משפיע, כל כך מורגש. התשוקה שלנו לעתיד נמהלת עכשיו בעצב. השמחה והחלומות שלנו לא שלמים, לא כמו שהיו צריכים להיות. עמיקם - אנחנו כואבים את מותך, אך יודעים שחלק ממך חי בכל אחד ואחד מאיתנו, ועל ידי כך חלק גדול מחלומותיך אכן יוגשמו ודמותך תמיד איתנו בשמחה ובעצב. עמיקם - אתה לימדת אותנו כי המרחק הפיזי אינו קובע, ואנחנו הפנמנו וניישם. אז מה שנותר לנו לומר לאנשים היושבים כאן איתנו היום: עמיקם - אהבנו ונאהב...

חזרה לדף הראשי